Please reload

רשימות אחרונות

לחצות את קירות הארכיון ההגמוני. שני טקסטים מהכנס ״למי שייך העבר? ארכיון וחברה בישראל״ במכון ון-ליר על הארכיון הלסבי של ארגון ״אשה לאשה״ חנה ספרן ויעל...

May 24, 2016

1/2
Please reload

רשימות נבחרות 

באתי לחקור את הטרפת

February 7, 2016

 

הדימוי שעולה לי בראש כשאני חושבת על הארכיון הפמיניסטי באשה לאשה הוא של חנה ספרן, היסטוריונית, פעילה פמיניסטית, ומייסדת הארכיון, ממהרת לנסוע להציל ארגזים שמישהי עומדת להשליך עקב מעבר דירה, או כי הארגון כבר נסגר ואין דורש לכל הניירת, או עקב מעבר למשרד צפוף יותר.  הקישור הזה בין ארכיון לפעולת הצלה פמיניסטית אינו מובן מאליו. 

 

המושג 'הצלה' בהקשרים פמיניסטיים מיוחס בדרך כלל למקלטים לשורדות אלימות, לקוי חירום לשורדות תקיפה מינית, לנשים שחיות בעוני, לנשים שנזרקות מדירות, לנשים החיות תחת כיבוש, לטראנסיות ומיעוטים מגדריים ומיניים במרחב הציבורי, ובאופן כללי, לנשים שגופן ושלומן נתונים בסכנה. מעולם, עד ששמעתי את סיפורי ההצלה של חנה, לא חשבתי על ההיסטוריה שלנו כעל גוף. חשבתי עליה במונחים של סיפור, פסיפס, ארכיאולוגיה, או שפה, אבל לא כגוף נושם, פגיע, שנמצא בתנועה, גוף שנתון בסכנת הכחדה.

 

את הקישור בין הארכיב כפעולת הצלה, לבין הגופים הקונקרטיים שלנו הנתונים בסכנה מתמדת תחת הפטריארכיה, המיליטריזם והקפיטליזם, חוויתי כשנכנסתי לארכיון בקיץ האחרון, אחרי היעדרות ממושכת, ועלעלתי שוב באוסף הנשים, הנערות והילדים שנרצחו בישראל. האוסף, המורכב רובו מקלסרים על קלסרים של גזרי עיתונים מתחילת שנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים. הוא הוקם על ידי שבי ברזילי, שעבדה בקו חירום למניעת אלימות במשפחה, פרוייקט שאשה לאשה ייסדה ושלחה לדרכו העצמאית עוד בשנות התשעים. אלא שהאוסף הזה של גופים שנכחדו, תמרור אזהרה מפני עבר שלעולם לא מת, ושהוא אפילו אינו עבר (בפרפרזה על וויליאם פוקנר), הנכיח את האלימות כלפי נשים כהווה מתמשך, חמישה עשורים של מאבק וגזירי עיתון שמדממים סיפור דומה, רק הפנים והשמות משתנים.

 

רגע מכונן נוסף התרחש בסוף אוקטובר, כאשר שרי אהרוני, חוקרת מגדר ופעילה ב'אשה', הפיצה קריאה להגנה של נשים פלסטיניות  תושבות מזרח ירושלים. הקריאה שהופצה ברשתות פמיניסטיות שונות, זכתה לתגובות מעטות אם בכלל. הגנה, למותר לציין לא התרחשה. 

 

נשים פלסטיניות בישראל-פלסטין חיות תחת סכנה מתמדת, לגופן, ולגופים שסביבן, של יקיריהן, קהילותיהן, עמן. זאת כאשר ישראל מציינת עשור לתיקון מס' 4 לחוק 'שיווי זכויות האישה - ייצוג הולם בעיצוב מדיניות לאומית' הידוע גם בשם החיבה '1325'. מאז צוק איתן הוקמה תנועת נשים נוספת שעוסקת בקידום שלום, גם אוהל מחאה היה, ו"צום איתן" שצמו יושבות האוהל. האם הכירו או שמעו על תנועת נשים בשחור,  שעמדה בצמתים מאז פרוץ האינתיפדה הראשונה? על נשות מחסום ווטש – המגלמות בגופיהן עדות פעילה? על ארבע אמהות שהוציאה אותנו מלבנון, רק כדי שהממשלות הבאות ישקיעו אותנו ביתר שאת בעזה ובגדה? על הכנס הפמיניסטי שהתפוצץ ב 1980 עקב חוסר הסכמה באשר להצהרה נגד הכיבוש וסולידריות עם פלסטיניות? הצום, העמידה, המבט, העדות, האמהות – כל אלו מייצגים שמות פעולה – פעולה על גופים המספרים סיפור מוכר על עבר שאינו מת, ושאיננו אפילו עבר. תנועות קמות, תנועות יורדות, והצלה אין.

 

החזון של ארכיב כפעולת הצלה, כפעולה פוליטית, שוזרת זיכרון עם גופים קונקרטיים. זהו חזון ביקורתי. אין מדובר בהתרפקות גרידא על אוצרות העבר שלנו, שמחת הגילוי מחדש, החשיפה, היכולת לומר: כן, כך הדבר התרחש. אין זו רק יד או מצבה, תיקון למאמץ שלא זכה לנראות או הכרה. כלומר, גם כל אלו, כמובן.  אבל החזון של ארכיב כפעולת הצלה, כפעולה פוליטית, דומה במהותו לצלילה אל הטרופת של אדריאן ריץ', והיא כתבה:

 

באתי לחקור את הטרפת

המילים הן תכליות

המילים הן מפות.

באתי לחזות בנזק שנגרם

ובאוצרות שידם על העליונה.

ליטפתי את סילון האור של פנסי

באיטיות לאורך צלעו

של דבר מה קבוע יותר מדגים ועשבים.

הדבר שבשלו באתי: 

הטרופת ולא סיפור ההטרפות

הדבר עצמו ולא המיתוס

הפנים הטבועות הבוהות תמיד

אל השמש

עדות הנזק

הבלה ממלח ומתנודד בתוך היופי המהוה הזה

צלעות האסון

המקשיתות את נוכחותן

בין פוקדי המקום המהוססים.

 

הקמת הארכיון הפמיניסטי במרכז המחקר באשה לאשה נועד להעלות שאלות לגבי עבר שאיננו מת, ולגבי הרלוונטיות של ההיסטוריה שלנו לפעולה פמיניסטית בזמן הזה - הטרופת ולא סיפור ההטרפות.

 

הארכיון מורכב מארכיון לסבי-קווירי, ארכיון נשים ושלום, ארכיון ארגונים פמיניסטיים, וארכיונים פרטיים שונים, ומהווה נדבך חשוב במרכז המחקר הפמיניסטי המתהווה בשנים האחרונות ב'אשה'. אחד התוצרים המבורכים וארוכי הטווח של הקמת הארכיון והחשיבה שמלווה אותו, הוא ביסוס תהליך קונקרטי ואתי של עבודה עם חומרים ראשוניים. ההיענות והתגובות שאנו מקבלות בעקבות שיתופים במדיה החברתית

מנכיחות את מה שאן סבטקוביץ', חוקרת קווירית טענה בספרה An Archive of Feelings-Trauma Sexuality and Lesbian Public Cultures. היא כותבת שלארכיבים יש תפקיד מרכזי בתרבויות לסביות, משום שיש בכוחם לייצר ולשמר לא רק ידע  רב ערך אלא גם רגש רב עוצמה. הארכיב אם כן, הוא גם ארכיב של רגש, ארכיב של אינטימיות, מיניות, אהבה, תשוקה, כאב ואקטיביזם; קשת רחבה של חוויות שלעיתים רחוקות נוכחות בתרבות החומרית הנורמטיבית. לארכיב מסוג זה קוראת סבטקוביץ' ארכיב של טראומה, משום שבדומה לארכיבים אחרים של טראומה, כמו ארכיבים של עבדות, או מלחמה, הוא מכיר בעבר שמכאיב לזכור, ובלתי אפשרי לשכוח.

 

בעקבות אירוע השקת הארכיון הלסבי 'ארכיב כפעולה פוליטית', מתוכננת סדרת מפגשים סביב שאלה זו. פרטים בעמוד אירועים או בעמוד הפייסבוק שלנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Please reload

עקוב אחרינו

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

חפש לפי נושא
Please reload

ארכיב

איך מגיעים אלינו?

רח' ארלוזורוב 118 חיפה

לצפייה במפה

בתמיכת

היינריך בל